החלטה בתיק רת"ק 39393-09-12

הרקע וטענות הצדדים :

1.         המבקש השכיר למשיבה נכס בבעלותו. תקופת השכירות הסתיימה ביום 31.9.2003, אך לטענתו המשיבה פינתה בפועל את הנכס רק ביום 2.3.2004, כחמישה חודשים לאחר סיום תקופת השכירות. המבקש תבע דמי שימוש ראויים בגין תקופה זו, מאחר ולטענתו המשיבה לא שילמה דמי שכירות בגינה.

            המשיבה טענה להגנתה כי דין התביעה להידחות על הסף, בין היתר בשל היותה טורדנית וקנטרנית ומחמת התיישנותה. יתרה מכך טענה המשיבה, כי היא נדרשה לפנות את המושכר אף עוד קודם שתמה תקופת השכירות בשל דרישה של העירייה לפינוי משרדה, מאחר והתברר כי לא ניתן אישור לפתיחת משרד בנכס המדובר, בניגוד למה שהציג המבקש בפניה.

2.         לאחר ששמע את עמדות הצדדים בפניו, החליט בית המשפט קמא לדחות את התביעה מחמת התיישנות ולגופה.

לעניין ההתיישנות קבע בית המשפט כי התביעה התיישנה, מאחר והוגשה ביום 11.9.2011 לאחר שתמה תקופת ההתיישנות. בית המשפט קמא דחה את טענת המבקש לפיה התביעה טרם התיישנה,  שכן התביעה הקודמת בגין עילה זו (ת"ק 2010-09-10) אשר הוגשה בחודש ספטמבר 2010 ונמחקה ביום 28.7.2011 (להלן: " התביעה הקודמת"), האריכה את תקופת ההתיישנות. בית המשפט הטעים, כי בתביעה הקודמת דחה בית המשפט את מרבית טענותיו של המבקש מלבד העילה מושא התיק דנא, לגביה קבע כי לא התיישנה, ומכאן התיר למבקש לתקן את כתב תביעתו בתוך 21 יום, ומאחר שלא עשה זאת, נמחקה התביעה. על כן ציין בית המשפט קמא כי אל למבקש להיתלות בהחלטת בית המשפט בתביעה הקודמת, בטענה כי העילה לא התיישנה.

לגופו של עניין קבע בית המשפט ראשית, כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו וכי לא הצליח להראות מהם דמי השכירות הראויים בהקשר זה. שנית, ציין כי כתב התביעה הוגש מבלי שהותר למבקש לפצל את סעדיו, כאשר המבקש תבע את המשיבה בשלושה הליכים שונים בגין אותה העילה.

            כנגד פסק דין זה מוגשת בקשת רשות הערעור שבפני.

3.         בבקשת רשות ערעור טען המבקש כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו לעניין התיישנות התביעה, מאחר והתביעה הקודמת אשר הוגשה ונמחקה, עצרה את תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיפים 15-16 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"). לגופו של עניין הוסיף, כי לאחר שהמשיבה טענה כי פינתה את הנכס, עבר נטל ההוכחה לכתפיה והיא זו אשר לא עמדה בנטל ההוכחה. המבקש מעלה אף טענות באשר לאי התייצבות המשיבה לדיון הראשון שנקבע ולעניין ההוצאות הגבוהות לטענתו, שנפסקו לחובתו.

4.         בד בבד עם הגשת בקשת רשות ערעור, הוגשה גם בקשה לפטור מאגרה ומהפקדת ערבון. את הבקשות הללו מבסס המבקש על חוסר יכולת כלכלית הנובעת מכך שאין ביכולתו לעבוד בשל היותו סטודנט. לטענתו, לא הייתה לו כל הכנסה בששת החודשים האחרונים מלבד 1,000 ש"ח אשר משולמים לו במזומן אחת לחודש, סכום אשר התקבל מהשכרת נכס השייך למשפחתו. המבקש אף צירף החלטות מיום 6.5.12 ומיום 3.4.11, לפיהן פטר בית המשפט את המבקש מתשלום אגרה.

באשר לבקשה לפטור מהפקדת ערבון, הוסיף המבקש כי ההליך מגלה עילה וכי סיכויי הערעור גבוהים  וכי אין לחסום בפניו את הגישה לערכאות למיצוי זכויותיו אך בשל חסרון כיס.    

דיון והכרעה :

5.         המחוקק הטיל על מגיש בקשה לרשות ערעור את החובה לשלם אגרה וזאת בהתאם לתקנות בית המשפט (אגרות), תשס"ז - 2007 (להלן: " תקנות האגרות"). כמו כן, מוטלת על מגיש הבקשה החובה להפקיד עירבון בהתאם לתקנה 404 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

            בצד הוראות אלו, נקבעו השיקולים למתן פטור  באופן מלא או חלקי, כאשר עיקרם הוכחת חוסר יכולת כלכלית ובחינת סיכויי ההליך. ההבדל בין התכליות והשיקולים, בין אלו הנוגעים לפטור מתשלום אגרה, לבין אלו הנוגעים לפטור מהפקדת ערבון, נובע מן המטרות העומדות בצידן וכפי שצוטט לאחרונה בע"א 3477/11 אייל שני נ' עו"ד ארז חבר, נאמן לנכסי החייב, פסקה 6 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (פורסם בנבו, מיום 3.10.2011):

"שהרי הפטור מאגרה הוא, בראש ובראשונה, עניין שבין המערער, המבקש לפתוח לפניו את שערי ערכאת הערעור ולאפשר לו לנצל את זכותו לערער בלא לשלם את האגרה, לבין המדינה. ההקלה הניתנת למערער במקרה כזה, אם ניתנת, היא מצד המדינה, המוותרת בשלב זה על האגרה שהיא זכאית לה (...) ככל שמדובר בהפקדת עירבון, אשר נועד לא לפתיחת שערי ערכאת הערעור בפני המערער, אלא להבטחת המשיבים, המוטרדים לדיון נוסף בפני ערכאת הערעור, שאם הערעור יידחה, לא יצאו נפסדים בשל חוסר יכולתם לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתם ..".

            מהבדל זה עולה כי התנאים לקבלת פטור מהפקדת ערבון נוקשים יותר מן התנאים לקבלת פטור מתשלום אגרה.

6.         השיקולים למתן פטור מתשלום אגרה מצויים בתקנה 14(ג) לתקנות האגרות ולפיה:

            "הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית משפט ש אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ונראה לבית המשפט ש ההליך מגלה עילה, רשאי בית המשפט לפטור את המבקש מתשלום האגרה, כולה או חלקה; בית המשפט יתחשב ביכולתו האישית של המבקש בלבד, בהסתמך על רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו, אם הוא סמוך על שולחנם בלבד".

            תקנה 14(ד)(1) קובעת כי:

                     "(ד) ראיה לכאורה לחוסר יכולתו של המבקש לשלם את האגרה כאמור בתקנת משנה (ג), תשמש החלטה או הכרזה כמפורט להלן, אם ניתנה בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה: